הזום בצילום

זום הוא היכולת של העדשה לשנות את אורך המוקד שלה נקראת זום. הזום מאפשר הקטנה או הגדלה של האובייקט המצולם על גבי חיישן המצלמה (או סרט הצילום).

הזום אינו דומה להתקרבות או התרחקות פיזית של הצלם מהאובייקט, משום שהפרספקטיבה אינה משתנה בשימוש בו. המרחק עליו ממקדים את העדשה חשוב ביותר לחדות התמונה. כאן נכנס לתמונה המונח "עומק שדה" המציין את טווח המרחק בו כל האובייקטים נמצאים בחדות בפריים, וכל האובייקטים שאינם בטווח המרחק הזה יהיו מטושטשים.

בשימוש בזום, עומק השדה מוגבל לרוב למילימטרים ספורים ולכן כדי להשתמש בצמצם סגור ככל האפשר, כך תתקבל החדות המקסימאלית ביותר לאובייקטים המצולמים. צילום בצמצם פתוח במקרה זה, יגרום לכך שרק האובייקטים באזור המרחק המדובר יהיו חדים, בעוד שהאובייקטים שאחריהם או לפניהם יהיו מטושטשים.

מיקוד בצילום

המיקוד בצילום משפיע על חדות התמונה. באמצעות שליטה במיקוד תוכלו לשלוט במידת החדות או הטשטוש שתרצו להציג. לדוגמא: מיקוד על האובייקט המצולם יבליט אותו ביחד לרקע או לאובייקטים האחרים המצויים בפריים. למשל, שימוש בעומק שדה צר יגרום לאובייקט המצולם לבלוט ואילו האובייקטים הנוספים, המצויים במרחק שונה מהמצלמה יהיו מטושטשים.

ברוב המצלמות קיים מיקוד אוטומטי, מנגנון זה יכול להיות קבוע בעדשה או במצלמה עצמה והוא למעשה קובע את האובייקט החד בתמונה.

יש מצלמות שקיים בהן גם מיקוד ידני, או מצלמות אשר קיים בהן רק מיקוד ידני. בצורת מיקוד זו הצלם הוא זה שקובע במה הוא רוצה להתמקד, ובאופן כזה הוא בעל השליטה המלאה בנושא המצולם. דבר זה עוזר לדוגמא בצילום אמנותי, וצילום אופנה.

בצילומים אלה, לרוב, הצלם מעוניין להדגיש איזור ספציפי בפריים, שאינו בהכרח נמצא במרכז הפריים. לעיתים מדובר אפילו באזור כהה יחסית, אך חשיבותו לצלם רבה יותר.

בבאכם לבחור מצלמה חשוב לוודא שיש התאמה בין מנגנון המיקוד של העדשה למנגנון המיקוד של המצלמה.

עוד על מיקוד ובחירת עדשה נכונה ניתן ללמוד בקורסי צילום בנושא.

חשיפה

חשיפה היא כמות האור הנרשמת על גבי סרט הצילום או החיישן הדיגיטלי. כמות אור זו נקבעת על ידי שני פרמטרים: מפתח הצמצם ומהירות הסגר (התריס).

מפתח הצמצם: קובע את כמות האור – ככל שמפתח הצמצם גדול יותר, כך ייכנס יותר אור.

מהירות הסגר (תריס): קובעת למשך כמה זמן יישאר תריס המצלמה פתוח ויאפשר לאור לחדור למצלמה.

לשני פרמטרים מרכזיים אלה, מצטרף פרמטר נוסף שהוא מהירות הסרט/ רגישות הסרט (בצילום דיגיטלי ניתן לקבוע במצלמה עצמה את רגישות הסרט לדוגמא: 100ISO, 400ISO וכד'). ככל שמהירות הסרט גבוהה יותר, כך הסרט יהיה רגיש יותר והתמונה שתתקבל באותם תנאים תהיה מוארת יותר.

על החשיפה ניתן להשפיע באמצעות עזרים חיצוניים כמו פלאש חיצוני ותאורות.

עומק שדה

עומק שדה הוא אחד המושגים החשובים ביותר להבנה בצילום. זהו כלי העומד לרשות הצלם, אשר באמצעותו הוא שולט על כמות המידע בפריים וסוגו.

עומק שדה בצילום הוא טווח המוקד מהמצלמה סביב הנושא המצולם בו הנושא נמצא בחדות. בעומק שדה משתמשים על מנת לבודד את הנושא מהרקע או לחבר את הנושא למרחב המצולם. זהו האזור המתקבל ממוקד וחד בתמונה.

דוגמא: בצילומי נוף, בהם חשובה החדות הכללית של התמונה, אנו נרצה לחבר את כל האלמנטים בתמונה, בעוד שבצילום פורטרט נרצה להדגיש את הנושא המצולם ולהבדילו מהרקע.

עומק שדה בצילום תלוי באורך המוקד של העדשה, מפתח הצמצם ומרחק האובייקטים מהמצלמה:

ככל שמפתח הצמצם קטן יותר (מספר גבוה ) , כך גדל עומק השדה , כלומר, חדות התמונה משתרעת על פני שטח גדול יותר.

ככל שאורך המוקד גדול יותר, כך קטן עומק השדה . כלומר, אם נצלם בעדשה ארוכת מוקד, הצמצם הפתוח ביותר יגרום לעומק שדה קטן יותר.

בכלליות, ככל שהעדשה רחבה יותר, הצמצם סגור יותר ומרחק האובייקט המצולם גדול יותר- כך יגדל עומק השדה.

האור בצילום

משמעות המילה photography היא רישום באור ומכאן אפשר להבין עד כמה משמעותי האור בצילום. האור הוא הכלי החשוב ביותר של כל צלם, ולכן לפני שבכלל נוגעים במצלמה, הדבר החשוב ביותר הוא ההתבוננות באובייקטים והתמקדות בדרך בה משפיע עליהם האור. שימוש נכון באור הוא מה שיוצר את ההבדל בין תמונה פשוטה לתמונה יצירתית ועוצרת נשימה.

מלבד חשיבות האור כדרך ההתבוננות על האובייקטים במרחב המצולם, בצילום בצבע ישנה חשיבות רבה לאור גם בנוגע לצבעים עצמם. הצבעים המתקבלים בתמונה מושפעים ישירות מדרך נפילת האור על האובייקטים. למשל: צבע ייראה בגוון שונה אם צולם באור שמש, באור פלורוצנט, בשעות יום שונות, בשימוש בחשיפה ארוכה ובשימוש במבזק.

ניתן להשתמש במגוון רחב של תאורות (טבעיות ומלאכותיות) בצילום, אשר כל תאורה תיתן משמעות אחרת לצילום: אור אחורי (מאחורי האובייקט המצולם), אור קדמי (עם כיוון המצלמה- מאחוריה או מלפניה ובזווית זהה לאובייקט המצולם), אור צידי (אור צידי של 45 מעלות – אור זה נחשב כתאורה טובה לצילומים שכן הוא מאיר היטב את האובייקט, כולל הצללה חלקית אשר מעניקה את תחושת תלת מימד ללא צללים עמוקים מדי או השטחת הניגודיות הקיימת באופן טבעי).

מי שמעוניין להרחיב את ידיעותיו בנושא השימוש באור יכול להירשם לקורסי צילום וללמוד על השימוש באור בהרחבה.

הקומפוזיציה בצילום

קומפוזיציה (או: מחבר) משמעה יחס בין אובייקטים ביצירה, ובצילום- אופן בניית האובייקטים המצולמים בפריים הנתון. באמצעות הקומפוזיציה מועברים מסר ותחושה לצופה ביצירה. הקומפוזיציה מורכבת מצורות, קווים, מישורים וצבעים.

כל קומפוזיציה מורכבת משלושה חלקים- האובייקט המצולם- הוא נושא הצילום, הרקע- החלל בו ממוקם הנושא והאובייקטים הנוספים בצילום, אליהם מתייחס הנושא המצולם.

ישנן מספר קומפוזיציות מקובלות בתחום האמנות, התקפות גם לאופן הפרשנות של הצילום. בהתאם לקומפוזיציות אלו ניתן להבחין במספר חוקים לאופן הצילום וההתבוננות בדימוי.

קומפוזיציה פתוחה - האובייקטים בתמונה פונים כלפי חוץ כ"יוצאים מהמסגרת".
קומפוזיציה סגורה - האובייקטים בתמונה פונים כלפי מרכז התמונה, "מכונסים" למרכז התמונה, והם אינם קטועים.
קומפוזיציה מרכזית - קומפוזיציה בה המיקוד נמצא במרכז. קומפוזיציה מדויקת זו יוצרת תחושה לא טבעית ומשתמשים בה בעיקר לצרכים פורמאליים.
קומפוזיציה סימטרית - כאשר חלקי התמונה זהים זה לזה באופן העמדתם.
קומפוזיציה פיר מדליית - קומפוזיציה סימטרית שמוקדה נמצא בשליש העליון של ציר הסימטריה. זוהי קומפוזיציה שיוצרת איזון ונוח להתבונן עליה.
קומפוזיציה דינאמית - קומפוזיציה זו נוצרת באמצעות האלכסונים בתמונה היוצרים תחושה של תנועה.

צילום, כמו אמנות, הינו תחום המדבר אל הרגש, אך למרות זאת, ישנם מספר חוקים:

חוק יחס הזהב - מונח שמקורו באדריכלות היוונית הקלאסית, לא מן הנמנע שיחס שנחשב בתקופה זו כדבר היפה והמושלם ביותר, ייושם גם עשרות אלפי שנים מאוחר יותר, בתחום הצילום. מדובר בחלוקת הפריים על פי היחס של 1:2.

חוק השלישים – חוק זה הוא למעשה הפשטה של חוק יחס הזהב. יצירת קומפוזיציה מאוזנת על ידי חלוקת הפריים לשלישים היוצרת תשעה מרובעים שווים, ומיקום האובייקט המצולם על פי חלוקה זו על הקווים ובנקודות החיתוך ביניהם.

חוק האלכסונים - יצירת קומפוזיציה דינאמית על ידי יצירת אלכסונים דמיוניים בתמונה שתפקידם להוביל את העין של הצופה לנקודה מסוימת בפריים.

אלמנט נוסף הקשור בקשר הדוק לקומפוזיציה הוא מסגרת התמונה.
כפי שבקומפוזיציה פתוחה האובייקטים "יוצאים" מהמסגרת, ובקומפוזיציה סגורה הם ממוקמים ומתוחמים על ידה, גם סגנון המסגרת מעיד על תחושות שונות העולות אצל הצופה. באם מדובר במסגרת תמונה שנוצרת על ידי חלל הרחוב המצולם, חלוקה של שמים וארץ אינסופיים או מסגרת שנוצרת על ידי אובייקט המצולם בקדמת הפריים כמו שיח או גדר הגורמים לנושא התמונה להיות תחום על ידם.